פליטים

מדינת ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים ועל הפרוטוקול המשלים לה. הוראות אמנת הפליטים לא אומצו בחקיקה פנימית, אך המדינה מחויבת לכבדן מכוח הדין הבינלאומי ההסכמי. בהתאם לכך, חלה על האמנה 'חזקת ההתאמה', ולפיה קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות של המשפט הבינלאומי המחייבות את מדינת ישראל. המשמעות היא כי יש לפרש את החוק הישראלי ככל הניתן באופן העולה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי. מחויבותה של ישראל לקיום הוראות האמנה באה לידי ביטוי בנוהל הרלבנטי אצל משרד הפנים.

האמנה מגדירה 'פליט' כמי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים, או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ, או איננו רוצה בכך בגלל הפחד האמור.

כלומר, על מנת שאדם יקבל מעמד של פליט, על ההגנות והזכויות הנלוות לכך, עליו להוכיח את התקיימותם של 4 יסודות: (1) קיומו של פחד מבוסס היטב מפני רדיפה; (2) עילת הרדיפה היא אחת מחמש העילות המנויות באמנה – גזע, דת, אזרחות/לאום, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או השקפה מדינית/דעה פוליטית; (3) הימצאות מבקש המקלט מחוץ למדינתו בשל אותו פחד; (4) העדר יכולת או חוסר רצון מצד מבקש המקלט לזכות להגנת מדינתו בשל הפחד האמור.